לבנות גוף

ממה מחוכים עשויים?
מרץ 2018 אפרת ברק

השימוש הנפוץ במחוכים החל במאה ה-16 באירופה, והגיע לשיאו בתקופה הוויקטוריאנית בבריטניה (1837-1901) שמייצגת גם תקופה משמעותית במהפכה התעשייתית. פריט לבוש שיועד לנשים בעיקר, ושבאמצעות מבנה מיוחד מעצב את פלג הגוף העליון (הטורסו) בהתאם לצורה (סילואט) המקובלת והאופנתית לאותה התקופה.

זהו פריט לבוש אייקוני ושנוי במחלוקת משום שמרסן ומגביל את הגוף הנשי ומכאן גם את הנשים עצמן. יש לו היסטוריה ארוכה שכרוכה בתפיסות תרבותיות שונות – חלקן מדכאות את הלובשות, וחלקן, המוכרות בעיקר מהמחצית השנייה של המאה ה-20 והלאה, דווקא מעצימות נשים לצד אוכלוסיות נוספות.

לצד השינויים התרבותיים נעשו גם שינויים רבים מבחינה חומרית וטכנולוגית לאורך השנים. חלקם הושפעו מהרצון לייצר מוצר טוב יותר, למשל – להפוך את המחוך לנוח יותר ללבישה, וחלקם הושפעו מפיתוחים בתחומי הייצור השונים. תקופה משמעותית של שימוש במחוכים באה במקביל למהפכה התעשייתית, והשפיעה משמעותית על אופני הלבישה וקצב ייצורם.


הבסיס

המבנה המקובל של מחוך דומה לכלוב תלת מימדי בצורת טורסו. המחוכים הראשונים שתועדו, עוד לפני המאה ה-16, היו בנויים ממתכת בלבד והשימוש בהם נבע ממניעים אסתטיים וגם כאמצעי פיסי-ממשי לשמירה על צניעות הנשים.
מהמאה ה-16 ואילך החל שילוב של מבנה הכלוב עם חלקים רכים: מחוכים הבנויים מטקסטיל בשילוב מוטות קשיחים המכונים "עצמות" המהודקים על הגוף לרוב על ידי שרוכים ולעיתים באמצעות קרסים בכדי להקל על הלבישה.

איור של מחוך חתונה (1935-1942) ע"י Virginia Berge מתוך Index of American Design. תקריב של סיבי משי טבעי, צילום: ספריית החומרים

מוסיפים שכבות
המחוכים הראשונים של התקופה המודרנית היו נפוצים בצרפת במאות ה-16-17 והיו עשויים משכבות בד מוקשחות על ידי דבק. במחוכים אלה עדיין לא היה שימוש ב"עצמות", שנשמרו לשימוש רק במחוכים ליישומים רפואיים ואורתופדיים ויוצרו ממתכת.

טכניקת הקשחת טקסטיל באמצעות דבק מזכירה טכניקה אחרת בה יוצרים קליפה תלת מימדית קשיחה משכבות של חומר – עיסת נייר (Papier mache). טכניקה זו, שמקורה בסין, הגיעה לאירופה במאה ה-16 דרך קשרי מסחר שונים והפכה נפוצה מאוד במחצית השנייה של המאה ה-17.

מעניין לראות את ההתפתחות המקבילה של הטכניקות הללו, שכן "העתקה" של טכנולוגיות וחומרים מתחום אחד לתחום אחר הינה כלי נפוץ ומשמעותי בפיתוח יכולות חדשות. ניתן להעריך שהרצון האופנתי-החברתי לייצר צללית מובהקת ואחידה במלבושים, התחבר עם אפשרות ההקשחה המוכרת מעיסת הנייר וממנה נולד פתרון בדמות טקסטיל מוקשח בדבק, שמשמר את הקשר לחומר המסורתי המשמש ללבוש. החיסרון המשמעותי בשיטה זו הינו עובי המחוך והיותו קשיח באופן אחיד (היקפי), דבר המייצר מגבלות רבות ללובשת. יש לזכור, שמדובר בתקופות בהן הלבוש המקובל היה מורכב משכבות רבות שיצרו בעצמן כובד והגבלת תנועה וגם פתרונות ההיגיינה היו פחות מפותחים מהיום בלשון המעטה.


למדוד, לחתוך, לתפור, לחזק | בחזרה ל'עצמות'
השלב הבא בהתפתחות המחוכים היה שילוב בין טקסטיל שנגזר לחלקים ושנתפרו בו מסילות ייעודיות בהן מוקמו "עצמות" מקשיחות. השימוש במבנה זה החל באנגליה לקראת סוף המאה ה-16, והוא מהווה את המבנה הנפוץ למחוכים עד היום.

מקור המונח "עצם\bone" מגיע מהמונח "עצמות לוויתן" (Whalebone) הנפוץ לתיאור חלקי החיזוק המבניים במחוכים מתקופות אלה. בניגוד למשתמע, החומר שהיה בשימוש הנרחב ביותר ל"עצמות" המחוך מהמאה ה-16 ועד לאמצע המאה ה-19, הינו חומר חזק וגמיש שנקרא Baleen, שמקורו אכן בליוויתנים, אך הוא אינו עצם.

מקורו של החומר במערכת ייחודית לסינון מזון הנמצאת בפיותיהם של לוויתני המזיפות (Baleen Whales) ומכאן גם נגזר שמם. מערכת זו בנויה מלוחות קרטין (Keratin) גדולים שקצותיהם דמויי שערות, המסודרים בצפיפות בפיות הלוויתנים ומשמשים לבליעה של מים ולסינון המזון מתוכם.

Eastern Pacific Gray Whale Baleen by Moralea Milne, Baleen Whale by Shadowfaxone

קרטין הינו אותו החלבון המרכיב את החלקים ה'קרניים' אצל בע"ח ובני אדם (ציפורניים, שיער, קרניים וכדומה). זהו חומר קשיח, השומר על גמישות יחסית, תכונה שהפכה אותו לחומר הנפוץ לשימוש במחוכים באותה התקופה.
המבנה הטבעי של החומר – לוחות ולעיתים מעין "מקלות" – יחד עם אפשרויות עיבוד מגוונות הובילו לשימוש נרחב ואף לכינוייו "הפלסטיק של המאה ה-18". בין השאר שימש לייצור מסגרות למשקפיים, חישורי מטריות ועוד.
בדומה לשנהב, עד סוף המאה ה-20 החומר נאסר לשימוש ומסחר ברחבי העולם על מנת לצמצם הרג לוויתנים.


טכנולוגיה וחברה
פיתוח משמעותי נוסף הינו המחוך הארוג שאחד הפטנטים המוקדמים שלו נרשם בצרפת בשנת 1839. בניגוד לשיטות הייצור הקודמות המחוך החדש נארג בנול כיחידה שלמה. שיטת אריגה זו התבססה על "פיצוח" הטכנולוגיה של נולי האריגה הקיימים (בעיקר נולי ג'קארד) והתאמת התהליך ליצירת יריעות בד מקומרות, עם מסילות פנימיות ועיטורים.
שיטה זו הפכה במהרה לנפוצה גם בצרפת וגם בבריטניה, והובילה לייצור סדרתי-תעשייתי במקום תפירה לפי הזמנה. המחוכים הארוגים נחשבו לתומכים וגם לעמידים יותר ללבישה ולניקוי. הם היו זולים ומהירים לייצור ואף קלים בהרבה מהמחוכים התפורים, לכן התאימו גם לפעילויות ספורטיביות דוגמת רכיבה. הסיבים העיקריים ששימשו לייצור מחוכים אלה היו משי וכותנה.

זהו מקרה מעניין המדגים כיצד תיעוש של תהליך ייצור מסוגל להצטרך ואף להשפיע על שינויים חברתיים: הורדת מחירי המחוכים אפשרה לנשים מרקעים ומעמדות שונים ללבוש מחוכים ובכך לקשר את עצמן למעמד חברתי גבוה יותר, ובמקביל הקלות והנוחות הפיסית של המחוכים החדשים אפשרו הרחבה של תחומי העיסוק והעניין של הנשים בתקופה זו.

עצמות חדשות: פלדה
לקראת סוף המאה ה-19 ה-Baleen החל להיות נדיר ויקר והיצרנים החלו בחיפוש אחר חומרים חלופיים. במקביל פותחו שיטות חדשות לייצור ועיבוד פלדה, בראשן תהליך בסמר (Bessemer process, 1856) שקיצר משמעותית את קצב ייצור הפלדה והוזיל את עלותה ביותר מ-50%. שינויים אלה הובילו להרחבה משמעותיות של השימוש בפלדה במגוון תחומים, ביניהם במחוכים.

מנקודת מבט חומרית חלה כאן התפתחות מעניינת: נראה כי תעשיית הפלסטיק הייתה אמורה לתת מענה לחומר חלופי ל-Baleen (שכאמור אף כונה "הפלסטיק של המאה ה-18"), אך מכיוון שבשנים אלה הייתה רק בחיתוליה לא יכולה לספק חלופה ראויה. לפער שנוצר נכנסה הפלדה, ולמרות ההתפתחויות האדירות שחלו בתעשיית הפלסטיק במהלך השנים, היא ממשיכה לשמש עד היום כחומר הפופולרי ביותר ל"עצמות" במחוכים ופריטי הלבשה תחתונה.

ניתן לחשוב על מספר הסברים להעדפת הפלדה, הראשון שבהם הוא שגם חומר זה המשיך וממשיך להתפתח. סגסוגות הפלדה המודרניות גמישות ועמידות לאורך זמן, בעלות משקל נמוך יחסית והרכבן הייחודי מונע חלודה. לצד שיפורים אלה קיים גם שימוש בציפויים ותהליכי עיבוד משניים שמרחיב את טווח היישומים של החומר, ובעיקר – ייצור בקנה מידה גדול אשר משמר את המחיר האטרקטיבי ביחס לשימושיות והעמידות של החומר.

יחד עם זאת נראה כי קיים הסבר נוסף להעדפה זו, שאינו קשור ישירות לתכונות החומר, אלא לתפיסת הערך שלו. כלומר – מה האדם מחשיב כ'טוב', 'אמין' ואף 'יקר' ומכאן נחשק ורצוי, לעומת ה'זמני' ה'נפוץ' וה'זול' שהופך ללא-אטרקטיבי?

הלבשה תחתונה ותפירה לפי הזמנה הם שני תחומי הלבוש העיקריים בהם יש שימוש נרחב בגזרות המשלבות "עצמות". פריטי לבוש אלה דורשים התאמה אישית גם כאשר הם מיוצרים באופן מסחרי.
מעצם השימוש והקרבה לגוף אנו מפתחים יחסים אינטימיים עם בגדים אלה ולכן הם צריכים לייצר תחושת אמינות ובטחון. Wardrobe malfunction של בגד כזה יהיה מביך הרבה יותר מזה של חולצת טי למשל, וכאן הפלדה הופכת להיות משמעותית. כמתכת, היא מראש נחשבת ליוקרתית יותר מאשר פלסטיק וככזו המקושרת לעולם התעשייה, היא מייצרת תחושה של אמינות מעצם ההיכרות עם השימושים האחרים שלה.

מספר סוגים של "עצמות" פלדה קפיצית הנמצאות בשימוש כיום לייצור מחוכים. לקריאה נוספת על שימושים של פלדה קפיצית הזינו באוסף M4-00028

סימן אישי
חלק מקשיח נוסף, שהיה נפוץ בעיקר במחוכים של התקופה הוויקטוריאנית, הינו ה-Busk. זהו חלק רחב וקשיח ביחס ל'עצמות', שממוקם בקדמת או בגב המחוך במטרה לייצר יציבה זקופה. ה-Busk יוצר לרוב מעץ ופעמים רבות שימש כסימן היכר אישי ונחרטו בו ראשי-תיבות או עיטורים. את ה-Busk ניתן היה לנתק מהמחוך כדי להחליפו, מה שהפך אותו עם הזמן למתנה סודית הניתנת למאהבים. בהמשך התפתח לחלק העשוי מ-2 רצועות מתכת וקרסים שהקלו על לבישת המחוך, ושימר גם את תפקידו המקורי ליצירת יציבה זקופה.

שינוי צורה
בתחילת המאה ה-18, עם המעבר לצלליות מקומרות ופחות קוניות מאלה שהיו מקובלות במאות הקודמות, המותניים שוחררו מעט. אך בהמשך, כדי לשמור על סילואט "נשי" בהתאם לשינויים האופנתיים בבגדים העליונים, התפתחה צללית "שעון החול" שהגיעה לשיא הפופולריות בתקופה הוויקטוריאנית והמשיכה עד תחילת המאה ה-20. צללית זו אופיינה בהצרה קיצונית של המותניים והובילה גם להתפתחות תופעת ה-Tightlacing (עיצוב קבוע של הגוף לאורך זמן באמצעות מחוכים) הקיימת עד היום.

במחצית הראשונה של המאה ה-20 חלו תמורות משמעותיות בעיצוב המחוכים שהושפעו בין היתר משתי מלחמות העולם. בתקופת המלחמות הממשלות באירופה וארה"ב עודדו את האזרחים לחסוך בחומרי גלם חיוניים על מנת לתמוך במאבק המלחמתי, והוציאו קריאה ברורה להפסיק להשתמש במחוכים על מנת לשמור את הפלדה לצרכי המלחמה.
בין המלחמות ואחריהן היו תנודות שונות בעד ונגד שימוש במחוכים: מחד היו שרצו לשמר את הערך האסתטי של הסילואט שהמחוך מייצר ומאידך קולות שאמרו כי המחוכים בזבזניים, לא נוחים ומיותרים. אמירות אלה, יחד עם הניסיון שכבר היה לנשים בשחרור הפיסי מהמחוך והשחרור החברתי שנבע מהרחבת תחומי העיסוק של הנשים (שהתגייסו לעבודה כאשר הגברים יצאו למלחמה) הובילו לצמצום השימוש במחוכים ולפיתוחים של "מעצבי-גוף" מצומצמים שנלבשו בשילוב חזיות, היו נוחים יותר והשתמשו בפחות חומרי גלם.

בשנות ה-50 ה-New Look המהפכני של כריסטיאן דיור, החזיר לאופנה את המותן הצר ויחד איתו את המחוך בצורת ה-Girdle שהיה עשוי לפעמים מגומי ונחשב למאוד לא נוח. לאחר מכן השימוש במחוכים למיניהם הצטמצם כמעט לחלוטין, עד שזכו לעדנה מחודשת בשנות ה-90 ע"י מעצבים דוגמת ז'אן פול גוטייה, שהפכו את המחוך מבגד תחתון לעליון המשמש שריון מודרני ומסמל כוח ושחרור נשי.

המחוך האיקוני בעיצובו של ז'אן פול גוטייה לסיבוב ההופעות "Blonde Ambition" של מדונה (1990). צילום: Magdalena Truchan/PrettyCripple®

כיום
באופן גס ניתן לחלק את המחוכים ומעצבי הגוף כיום ל-3 קטגוריות עיקריות: מחטבים העשויים טקסטיל בלבד בסריגה של חומרים אלסטיים (דוגמת SPANX), מחוכים וחזיות לשימוש פופולרי ומחוכים נישתיים: אופנתיים, היסטוריים ופטישיסטיים.
אם במאות ה-18 וה-19 הטקסטילים הנפוצים היו אריגי כותנה ומשי, הרי שהמאה ה-20 הביאה עימה פיתוחים רבים ומשמעותיים בתחום הטקסטיל, בעיקר בתחום הסיבים הסינטטיים והסינטטיים למחצה. כאשר הם מיוצרים כסריגים אלסטיים הם מאפשרים נוחות, התאמה קלה לגוף וחופש תנועה, תכונות שהפכו אותם לתחליפים פופולריים בתחומי ההלבשה התחתונה.

מהפך משמעותי נוסף שמתרחש בעשורים האחרונים הינו פיתוח טכנולוגיית הסריגה התלת מימדית במכונות עגולות (החברה המוכרת ביותר היא חברת Santoni). כיום טכנולוגיה זו שולטת באופן כמעט בלעדי בתחום המחטבים וביגוד הספורט, כאשר בולטת במיוחד האפשרות לייצר באמצעותה מוצר לבוש סופי בתהליך רציף. הבגד מתוכנן בשלמותו במחשב: מבנה, צורה, צפיפויות ושילובי חומרים ועובר לייצור במכונה. לצד טכנולוגיה זו ודומותיה ממשיך השימוש בחיתוך לגזרות וחיזוק בעזרת "עצמות" בדומה למוכר מהמחוכים ההיסטוריים.

גם המחוכים עצמם לא נעלמו מהעולם אחרי המאה ה-19, אך הם עברו שינויים משמעותיים בצורתם וגודלם, בתפיסה החברתית וגם בחומרים והטכנולוגיות המשמשים לייצורם. השימוש עבר לתחומים מצומצמים: תפירת עילית (קוטור) ואופנת אוונגרד, אומנויות במה שונות (תיאטרון, בורלסק, דראג ועוד), עד לשמלות כלה וערב והלבשה אינטימית. מפריט פופולרי שנכפה על נשים מתוקף מוסכמות חברתיות ותמך בהגבלתן הפך המחוך לפריט ייחודי ויוצא דופן, כזה הדורש ומושך בעצמו תשומת לב, ודורש במקביל אורך רוח-מצד הלובש.ת.

מימין: רונית אלקבץ, צילום: איציק שוקל. משמאל: מחוכים מתוך התערוכה "ז'ה טם, רונית אלקבץ" במוזיאון העיצוב חולון (2017), צילום: שי בן אפרים