אני החומר בתוך העבודה / ראיון עם האמנית ליאת דניאלי
"בעבר הייתי עושה מכונות, חיישנים ומנועים. היום אני עושה פרפורמנס, אני החומר בתוך העבודה.." אומרת ליאת דניאלי, שבימים אלו מעבירה סדרת סדנאות במוזיאון העיצוב, כחלק משיתוף פעולה עם ספריית החומרים.
ליאת דניאלי היא אמנית רב תחומית היוצרת חיבורים ובוחנת הקשרים בין מגוון עולמות: אומנות, ביולוגיה, מדע וטכנולוגיה. עבודותיה מתאפיינות בתנועה, שונות ויצירת קשר פעיל עם החלל בו היא יוצרת. עבודותיה שואבות השראה מהטבע ומהיחסים המורכבים שבתוכו.
במקביל לפעילותה האומנותית, דניאלי מנחה סדנאות ביו-ארט לקבוצות ויחידים, בהן היא מלמדת כיצד לגדל חומרים מבוססי ביולוגיה. הסדנאות מהוות מרחב חקירה של חומרים מהטבע, כתחליף לחומרים סינטטים או שמקורם בבעלי החיים.
שיתוף הפעולה של ספריית החומרים עם ליאת התחיל כשחיפשנו אמנים ומעצבים ישראלים, שמייצרים חומרים מעולם הביו-דיזיין ושיוכלו לייצג אותנו בביאנלה לעיצוב בקפריסין, שהתרחשה באוקטובר האחרון. ליאת הציגה מגוון חומרים, שמיד לאחר הביאנלה נכנסו לאוסף החומרים שלנו, כאן בספרייה. העבודות של ליאת ריתקו אותנו ורצינו להמשיך את שיתוף הפעולה איתה. לכן, בהמשך יצרנו איתה סדרת סדנאות עבור קהל הספרייה.
משבר האקלים מביא לעלייה במודעות לסוגיות של זיהום סביבתי, אובדן המגוון הביולוגי וצדק אקלימי, כשבמקביל עולה הצורך בחיפוש פתרונות שיסייעו להפחתת הפגיעה בסביבה ויקדמו אורח חיים מקיים. אחד השדות המובילים במחקר אחר פתרונות כאלו הוא שדה הביו-עיצוב. כחלק מהשאיפה לעולם בר קיימא, עולה העיסוק והשאלה סביב הדרכים של האנושות לשנות את יכולות הייצור והשימוש במשאבים, מתוך מחשבה שכל מה שאנו מייצרים נשאר בעולם ולא נעלם.
ליאת, אחרי שאנחנו מכירות אותך כבר ממש טוב, איזה כיף לשבת רגע ולדבר על מאחורי הקלעים, עלייך.
ספרי לנו משהו על עצמך.
"אני חושבת שאנשים מאוד מסקרנים אותי, ושכל בן אדם יכול לספר לי סיפור על עצמי. כולנו מראות אחד של השני. הרבה פעמים, שמישהו מדבר איתי, אני ממש מקשיבה כי אני מרגישה שיש משהו לגלות שם."
ביום יום שלך את מתעסקת באין סוף חומרים, סיפורים, פרוייקטים.
איך את מגדירה את עצמך?
"אני צריכה להגדיר את עצמי מחדש. כי אני מרגישה שהיום אני מרשה לעצמי יותר. עד כה הייתי אמנית רב תחומית וביו ארט, אמא לשניים ומנחת קבוצות מדיטציה. אני מרגישה שזה כבר מצמצם אותי, שאני צריכה למצוא הגדרה אחרת שאני עדיין לא יודעת מה היא."
נשמע מרתק, הרצון שלך להתרחב, לצמוח.
ממתי את יוצרת?
"אני יוצרת משנת 2013, פרוייקטים ממש גדולים, ונורא קשה להציג את האומנות שלי, במוזיאון לדוגמא. רק עכשיו הם נפתחים קצת. "
שומעים עלייך המון, ואת יוצרת ומציגה בכל מיני מקומות, מעניין שדווקא במוזיאונים זה קשה.
"שנים אמרו לי שאי אפשר להכניס את הדברים שלי למוזיאון כי זה מאיים עליו. מוזיאון צריך את מה שמת. אני לא יכולה להכניס משהו חיי. המוזיאון משמר את החיים, הוא מציג את השימור, לא את מה שחיי עכשיו, הוא לא יכול להרשות לעצמו. ברגע שיכנסו לשם חיידק, פטריות, חרקים, זה יאיים עליו."
השותפות בגלריה אלפרד זה ניסיון שלך להיות חלק ממקום שיכול להכיל את העבודות שמוזיאון לא יכול להכיל?
"נכון, זאת דרך מבחינתי לקחת אחריות, גלריות כאלה הן מרחב שגם אני וגם אחרים יכולים להציג דברים שהם אחרים. הגלריה מאפשרת לי להרחיב את הצמצום . הרבה מהגלריות השיתופיות מאפשרות. אני בכלל מרגישה שהעולם נפתח לאחרונה, יש הרבה גמישות, במוזיאונים לא, כי יש שם אספנות.
לפני שנה לדוגמא הצגתי בתערוכה שכולה הייתה חרקים. הפרויקט נקרא: "לטוות את האמת" על טוואי המשי".
בואי נחזור רגע לאחור, ספרי לנו קצת על האמנות שלך, מאיפה זה התחיל ולאן זה הולך?
"יש לזה כמה נקודות התחלה. הנקודה הראשונה זאת הילדה שהייתי. ילדה שכל היום מסתובבת בחוץ ואוספת חלזונות ויערת הדבש, ומטפטפת טיפות של צוף לתוך קערות. אמא שלי הייתה שואלת אותי מה אני עושה והייתי אומרת לה שאני מכינה דבש. הייתי יושבת שעות ומטפטפת טיפות של צוף לשלולית.
אחי קיבל לגיל 10 מיקרוסקופ, והוא לא השתמש בו. אני זוכרת שכשהייתי בת שש זאת הייתה הערכה האהובה עליי. הייתי לוקחת בצל ומקלפת אותו ומסתכלת מתחת למיקרוסקופ, הייתי אוספת חרקים מתים ומסתכלת עליהם גם כן.
זאת הילדה שהייתי. זה היה מבחינתי גילוי מדהים להבין שהעולם הוא לא רק מה שאתה רואה. לעשות זום אין (zoom in) ולהסתכל פנימה זה דבר שעד היום עושה לי צמרמורת.
וואו ממש מגיל צעיר!! ומה הייתה הנקודה הבאה שאת זוכרת שהשפיעה עלייך?
"הנקודה הדומיננטית הבאה הייתה בספיר, שם למדתי אומנות בספיר-טק. פגשתי שם את טל פרנק, היא אמנית שהיום חיה ויוצרת במקסיקו. היא פתחה לי אופקים חדשים ונתנה לי השראה . מה שמעניין אותה זה חומר."
פגשת את הבן אדם הנכון בזמן הנכון…
"היא ממש פתחה לי דלת לעולם של חומרים- פולימרים, סיליקונים, ועוד. היא אמנית שעושה פיסול היפר ריאליסטי. זה פתח לי דלת להבנה שאין גבול למה שאפשר לעשות עם חומר.
לאחר מכן, עברתי ארוע שהשפיעה מאוד על חיי והוא בעצם הנקודה הבאה בפאזל של חיי- עברתי תאונת דרכים מאוד קשה, והייתי שנתיים בשיקום בבית לוינשטיין.
זאת הייתה פגיעה רב מערכתית, שם הגוף שלי התפרק והתרסק. איבדתי הרבה יכולות קוגניטיביות, והייתי צריכה לעבור תקופה של שיקום ונסיון להחזיר אליי את היכולות שלי שנפגעו. לא היה ברור שאני אשתקם ואחזור ללכת. אחרי דבר כזה, להצליח לשפר דברים, ולהיות אפילו טובה יותר ממה שהייתי בדברים מסוימים זה משמעותי. כל העיסוק בזה הביא אותי להתבוננות על החומר בצורה אחרת וגם התבוננות על החיים בצורה אחרת. זאת אחת הסיבות שאני מתעסקת הרבה בעבודות שלי בנושא איבוד שליטה והשתנות. איך אותו חומר יכול להיות כל פעם דבר אחר, כמוני."
זה סיפור מטורף, אי אפשר להאמין עלייך שעברת את כל זה.
זה השאיר בך חותם?
"כן, מאוד גדול, זה שינה אותי לגמרי. זה חלק מהחיים שלי עדיין. כמו שאני נותנת לחומר להיות גם וגם, אני משתדלת לתת גם לעצמי. היום אני נותנת מקום גדול יותר לאיזון בחיים שלי".
את מדברת על איזון. מאוד בלט בסדנאות שאת מעבירה אצלנו שאת מדברת על האמת שלך, אבל לא מטיפה להם ללכת בדרך מסויימת.
"כשאני מלמדת חומרים שמבוססים- ביו, אני לא מציגה להם מציאות שבה אם מהיום נייצר רק חומרים כאלה אז כל הבעיות של כדור הארץ יפתרו ברגע. אני לא חושבת שיש אמת מוחלטת, וכמו שאמרתי אני מאמינה בגם וגם, באיזון.
אני כן מאמינה בעולם שבו נדע לייצר את החומרים בעצמנו, מעצבים ייצרו יותר פלסטיק מתכלה, ומעצבי טקסטיל ייצרו יותר טקסטילים בבית. ובראיה רחבה יותר, נדע כמעצבים וצרכנים להכיל את זה שבתו תקן החדש, בחומרים מהדור החדש, דברים יכולים להתכלות ואפילו שההתפרקות וההשתנות שלהם היא חלק מהשימוש ומהאסטתיקה. כי גם אנחנו (בני האדם) מתכלים, אנחנו לא פה לנצח, ואנחנו מייצרים דברים שהם פה לנצח. ויש בזה משהו בעייתי. זאת הדרך של העולם המערבי להתמודד עם המוות, אנחנו כל כך מפחדים ממנו, אבל הוא בעצם חלק מהחיים".
מעניין מאוד, איך הגעת לכל המחשבות על הנושא הזה?
"תאונת הדרכים שעברתי מאוד קירבה אותי לבודהיזם, לשמניזם ולזן. שם מאמינים שהמוות הוא פה, אנחנו לא חיים לנצח. יש רק את עכשיו. אם רק עכשיו קיים, אז איזה דבר טוב אני יכולה לעשות עכשיו? דבר נדיב, אבל לא כי צריך, כי אני רוצה.
פה מסתיימת ההטפה שלי. אני לא רוצה להטיף כלום לאף אחד. אבל כן הייתי שמחה לאפשר לאנשים להפוך את האבן. להרים ולהסתכל על עוד פרספקטיבה. זה ממש חלק מהאמנות שלי, הבפנים שלה, איך שאני ניגשת לחומרים."
תתני דוגמא למשהו כזה.
"אני מסתכלת על חלב אם ואני חושבת- וואו, איזה חומר מטורף, זהב. איך יכול להיות שילדים מכניסים לפה מוצץ מלטקס או מגומי. למה אין מוצצים מחלב אם, זה לא יכול להיות. אגב, את המחשבה הזאת פיתחתי ויצרתי שיתוף פעולה עם פרופסור ממעבדה בתל אביב.
והצלחתם לעשות שיתוף פעולה?
"כן! הצלחנו לייצר מחלב אם פלסטיק. יש בעיות אחרות שמעכבות דברים כאלו באוניברסיטה, אבל נראה לי שעל זה נספר בפעם אחרת.."
מסקרן!
כשאת מסתכלת אחורה – ממה שיצרת עד עכשיו, איזה מהפרויקטים שיצרת היה הצלחה עבורך?
"אני חושבת שהפרוייקט "שירת הזכרים" היה פעם ראשונה שהרגשתי באמת שזה וואו, שהצלחתי. החלום שהיה לי שדבורים יחיו בתוך סיטאר, פחדתי שזה יהיה רק משפט שישמע יפה. אבל זה הצליח! זה היה מרהיב. מבחינתי זה היה הצלחה."
"שירת הזכרים" זאת תערוכה של ליאת דניאלי שהוצגה בגלריה אלפרד בשנת 2020, ובה היא הציבה על גג המבנה סיטאר בעל תיבת תהודה מוגדלת בלב גינת צמחי־בר צופניים מקומיים שנזרעה ונשתלה במיוחד עבור הדבורים. שם, בשטחה הפורח של הגינה, התקיימה מערכת חיים עצמאית ורוחשת. תנועת כנפי הדבורים היוצאות מפתח תיבת התהודה ללקט צוף, ייצרה פריטה על מיתרי הסיטאר. במקביל, בנתה ליאת מיצב המשלב מגוון טכניקות ומדיומים בחלל הגלריה אשר דימה תחושה של פנים כוורת. פעימות הכוורת הדהדו בחלל הגלריה ומילאו אותה בזמזום דבורים ומנגינת סיטאר.
במהלך אחת הסדנאות שהעברת אצלנו נוצר דיון סביב פרסום, זכויות יוצרים, קרדיט, ועולם האינטרנט והקוד הפתוח. הרגיש שיש בך קונפליקט בנושא הזה, נשמח לשמוע על זה, וגם לדעת איך את תופסת הצלחה היום?
"כן, אני חוששת מהנושא, והוא מעסיק אותי לא מעט. אני חושבת שהגון וחשוב לתת קרדיט עבור אנשים, וגם אני במהלך הסדנאות שלי מעלה שמות של ספקים ואנשים שלמדתי מהם, והם אפילו לא יודעים את זה. אני רוצה להאמין שנדיבות זה מדבק, ששחרור זה מעורר, שיש שפע בעולם ומספיק לכולם.
ולגבי הצלחה, מבחינתי היום הצלחה זה לגעת בלבבות רבים. הצלחה מבחינתי, זה גם היכולת הזאת להסתכל על משהו שהוא מובן מאליו ולתת עוד פרספקטיבה עליו, להראות שהדברים הם לא רק מה שאנחנו רואים. "
ומה את מאחלת לעצמך לקראת חג הפסח?
"לפרוח. הפרחים פורחים, והם לא מתנצלים על זה שפורחים. הטבע עושה את שלו ולא מתנצל על שום דבר, אני מאחלת לעצמי להיות יותר כמוהו."
המשך…