ביום שלישי ה-13.9.16, במסגרת הסדרה "Big in Japan" ועל רקע התערוכה הבינלאומית של סטודיו ננדו: "המרווח שבין לבין", אשר מציג בימים אילו במוזיאון העיצוב חולון, התקיים מפגש מרתק בנושא "זמן". במפגש דברנו על חומר מול מבנה וחפץ, על תוחלת זמנם של חומרים ואובייקטים ואופן ההשתנות שלהם.
זהו נושא רלוונטי לזמן בו אנו חיים, נושא העוסק בשאלה מהם גלגולי החיים של האובייקט הפיזי – החומר, והאם ה"קונספט" ו"הרוח" יכולים לשמש לו לתחליף.על מנת שנוכל לקיים דיון בעל אספקטים רחבים בזמן קצר יחסית, ביקשנו מנשות מקצוע, משתי אסכולות שונות – מתחום שימור הנייר ומתחום האדרכילות, לאפשר לנו מבט פנימה אל עולמן המקצועי, לשתף אותנו בתהליכי העבודה שלהן ובמחקר המעמיק בעבודתם. הראשונה לדבר הייתה נעה כהנר-מקמנוס, מומחית לשימור נייר, ושימור עבודות אומנות בפרט, ולאחריה האדריכליות מתניה ז"ק וליאת מילר ששיתפו אותנו בפרויקט SWAY שהוצג בביתן הגלריה לאומנות עכשווית בסידני, עליו עבדו יחד עם האדריכל אורי רייכר ומעצב המוצר אייל צור.
נעה כהנר-מקמנוס עוסקת כבר שנים רבות בתחום של שימור נייר, אמנות נייר ופריטי ארכיון. בהרצאתה, נעה שיתפה אותנו בתפיסות השונות של משמר הנייר, בפרשנויות השונות של שימור, בשאלות שצפות אצלה כמשמרת נייר ובהחלטות שעליה לקבל תוך כדי העבודה. תחום זה מאפשר לנו להיות עדים ולהיחשף מקרוב לסיפורים שקרו לפני אלפי שנים, ללמוד על תרבויות שונות ועל אורך חייהם של האנשים שחיו בעבר. כל אובייקט או יצירה שיש עניין לשמרה משרתת מטרה שונה ואופן שימורה מיושם ע"י חומרים שונים. תפקידו של המשמר הוא לחקור את האלמנטים השונים המרכיבים את החפץ ולזהות מהן הנקודות החשובות שיש לטפל בהן. לאורך השנים ותוך כדי העמקה בידע הנדרש, מגבש המשמר את תפיסת עולמו בנוגע לתחום. גישות אילו יעזרו לו להבין באיזה אופן הוא פועל למען השגת המטרה, כמובן שבשיתוף פעולה עם הגורם המבקש את העבודה.
בתחום השימור ישנן 2 תפיסות שונות אשר עוסקות בשאלה מהי האמנות? החפץ או המהות. תפיסות אילו מנחות את המשמר לבחור ולבטא את אופן פעולתו בשימור היצירה.התפיסה הראשונה היא הפרשנות הצרה. לפי תפיסה זו, שימור הוא הגנה על נכסי תרבות, דרך פעולות המצמצמות תהליכי הדרדרות כימיים ופיזיים ומעכבות אובדן של תוכן ומידע (הגדרות הנקבעות ע"פ ארגוני שימור בינלאומיים). המטרה העיקרית של פעולת השימור היא להאריך את משך החיים של נכסי תרבות תוך שמירה על המשמעות המקורית של החפץ.
גישה זו מחייבת את המשמר לצבור ידע רחב ולהעמיק בלמידה על החומרים איתם הוא עובד (סוגי נייר שונים, דבקים וכו'), כך שיוכל לטפל ביצירה בדרך האופטימלית ביותר. מי שמרבה לעסוק בתחום זה של שימור, ברוב המקרים, עבודתו תכלול: בדיקה, תיעוד וטיפול מונע אשר מבוססים ע"י מחקר ולימוד. לשם כך, מתנהלים כנסים רבים בנושא, נכתבים כתבי עת וקיימים אנשי מקצוע המתעסקים אך ורק במחקר חומרי והיסטורי, כל זאת, בכדי לתת למשמרים בפועל, כמה שיותר אינפורמציה על חומרים ושיטות עבודה. פרשנות זו מכוונת את המשמר לתחזק את היצירה כך שיהיה ניתן ליהנות ממנה בעתיד.
שיטת עבודתו תתחיל בביצוע טיפול מונע, במטרה לעכב את התדרדרות הנזק, ובהמשך יבחר את דרך הפעולה הספציפי לשיקום היצירה.לפי הדוגלים בגישה זו, חפץ העובר תהליך של שימור הוא חפץ ייחודי המכיל עדות חומרית המאפשרת לזהות את מקורותיו ולאפשר עדות מוחשית לדורות הקודמים.
מנגד, במרכז הפרשנות הרחבה עומדת מהות היצירה ולא החומר. בעשורים האחרונים התפתחה מגמה בתחום השימור אשר דוגלת בכך שיש להתייחס לאמנות כקונספט או כמשמעות ולא כחומר, כך שייעשו כל המאמצים על מנת להחזירה למצבה האופטימלי, גם אם המחיר הוא בבניית היצירה מחדש. גישה זו נכתבה בהקשר של שימור מבנים ואתרים היסטוריים, אך היא מתאימה בתפיסתה גם בתחום שימור אמנות עכשווית. לפיה, נעשים כל המאמצים להבנה של המורשת התרבותית, עיבוד ההיסטוריה והמשמעות שלה, כלומר, העדיפויות העליונה היא בשחזור היצירה או המבנה באופן הזהה למקור, ולא בשימורו באמצעות החומר ממנו נעשה.
אחת הדוגמאות המעניינות שהציגה נעה בפנינו, הייתה עבודה של האמן דמייאן הרסט שרצה לשמר כריש. כל המאמצים וההתערבויות שנעשו על מנת לשמרו עלו בתוהו, כאשר לבסוף, עם הזמן, כאשר החל הכריש להיתפרק, נאלצו להחליפו באחד חדש. דוגמא זו העלתה סוגיות קונספטואליות רבות כגון: מה משמעות עבודת המקור? האם ואיך משמרים צריכים לשנות את התפיסה שלהם כשהם מגיעים לסוג עבודה כזו? אולי העבודה נועדה בכלל להתפרק? ואם לא, מה עושים עם מי ששילם עליה כסף ועדיין מעוניין בה? האם נכון וניתן לשכפל את העבודה? והאם האמן בכלל מעוניין בכך? נעה עובדת בבית המלאכה שלה הממוקם ברשפון. לדבריה, אין יום שלא נכנסת סוגיה אתית ועקרונית על מהות הנזק והאובדן אשר נגרמות מהנזק הפיזי, יחד עם השאלה של עד כמה יש להתערב בחפץ. לעיתים ישנן סיטואציות בהן בעל החפץ מעוניין לבצע תהליכים בלתי אפשריים, " יש ציפייה מסוימת שכמשמרת אפעל לעצור את הנזקים, לתקנם בכל מחיר ולהחזיר את הזמן לאחור. לפעמים זה אפשרי, אך לא תמיד כל פעולות השימור הן מוצדקות או הכרחיות." לכן, כל עבודה צריכה להיבחן באופן פרטני, כך שבפועל, כל משמר משתמש בשתי התפיסות – הצרה והרחבה.
בסופו של דבר, היצירה והסיפור שלה הם אילו שייקבעו איך נכון יהיה לעבוד אתה. הרצאתה של נעה הייתה מרתקת, היא העלתה סוגיות מעניינות הנוגעות לכל אחד ואחת מאיתנו. כל אדם באשר הוא מקיים מערכות יחסים מודעות ובלתי מודעות עם חפצים המשרתים אותו ביומיום ועם הסביבה הפיזית בה הוא נמצא. הדיון והצפת השאלות המתעוררות מתוכו, מאפשרות לנו להעמיק במחשבה שלכל חומר יש חיים משלו ותפקיד אותו הוא משרת . ככל שנהיה ערים לכך יותר, נלמד לקחת אחריות על הבחירות שאנו עושים ולנתב את הדרך שבה אנו הולכים בצורה טובה יותר.
ההרצאה הבאה הייתה של האדריכליות מתניה ז"ק וליאת מילר על הפרויקט Sway – שהוצג בביתן הגלריה לאומנות עכשווית SCAF בסידני, אוסטרליה. פרויקט המציע פתרון לאדריכלות קלה, זמנית וניידת המתאימה לעידן הנדודים הגלובלי ומעלה שאלות ופתרונות לאדריכלות ארעית. מתניה וליאת שיתפו אותנו בתהליך העבודה המקיף והמורכב שעברו במשך שנתיים לקראת הצגת הפרויקט. הרצאתן חשפה בפנינו את דרכי המחשבה, עבודת העיצוב ושלבי התכנון של קבוצת מעצבים משולבת בביצוע פרויקט לא שיגרתי.
בקיץ 2013 פנתה אל הקבוצה בעלת גלריית SCAF בהזמנה להשתתף בתחרות "Fugitive Structures". מטרת התחרות, שערכה כשנתיים, הייתה לעודד עבודה באמצעות טכנולוגיה מול עבודת קראפט, בעיקר בנושא של זמניות ובנייה קלה. בזה אחר זה, בנו 4 קבוצות שונות, מבנה אדריכלי בחצר הגלריה על פי השקפתם, אשר הוצג לתקופה של חצי שנה.
הסיפור שנרקם סביב התחרות הוא שהצמיח את הקונספט הכללי של פרויקט SWAY והוא מורכב משלושה רעיונות מרכזיים. תחילה, הרצון לייצר קשר בין היבשות והתרבויות של אוסטרליה וישראל, הביא לקונספט הראשוני שליווה את הפרויקט והוא המדבר, כמקום שמסמל שוטטות, מסע, בדידות וקהילתיות. הקבוצה שאפה לחלוק וללמד על הנוף המקומי ישראלי באמצעות מחקר על נושא החקלאות בארץ. ולבסוף, כמי שמיועדים להגיע להתארח בגלריה באוסטרליה, היה להם חשוב להגיע כאורחים מנומסים ולהשתמש בכלים עדינים בעת הרכבת המבנה, ומכאן שגם נושא הסוכה והאירוח לקחו חלק חשוב בגיבוש הרעיון הכללי. העקרונות המנחים לבניית המודל היו לעצב את המבנה הכי קל שאפשר, מבנה שיהיה ניתן להקים אותו במהרה, לא מצריך בנייה של יסודות ולא משאיר עקבות.
לצד גיבוש הרעיון הכללי של פרויקט, רוב העבודה שנעשתה, עסקה בפיתוח הצורני-הנדסי של המבנה יחד עם חיפוש אחר החומרים המתאימים, הן מהבחינה הקונספטואלית והן מהבחינה ההנדסית. מהקונסטרוקציה הראשית ועד למעטפת המכסה את המבנה, כל חלק בפרויקט עבר תהליך מחקר ספציפי במטרה למצוא את הפתרון המדויק ביותר ליישום הפרויקט השלם.
השלב המעשי הראשון בפרויקט היה ליצור את תוכנית הבנייה, כלומר סימון גבולות פעילות המבנה בתוך חצר קטנה בגודל של 100מ"ר. השאיפה הייתה לייצר מבנה המשלב בתוכו את העקרונות המנחים דרך יצירת שבילי מסע ושוטטות, יחד עם אזורי התקבצות והתבודדות.
השלב השני – בניית מודלים פיזיים – תכנון המראה הכללי של המבנה היה מורכב ממספר מודולים דומים, אשר הוצבו בצמוד זה לזה ליצירת החלל המיוחל. לשם כך, הם החלו בבניית מודל פיזי בקנה מידה של 1:1, על גג בניין בשכונת פלורנטין. באמצעותו הם חקרו חומרים שונים, בדקו את יציבות הקונסטרוקציה ובחנו את עיצוב המבנה הכללי.
כבר בהתחלה, האינסטינקט הראשוני הוביל את הקבוצה לבנות את המודול הראשון ממוטות אלומיניום. אלומיניום היא סגסוגת קלה וגמישה במיוחד ונעשה בה שימוש במחנאות מתקדמת המתקיימת בתנאים קיצוניים. לאחר מכן, הם עבדו למציאת המחבר המתאים אשר יוכל לחבר כמה מוטות יחד, לאפשר קונסטרוקציה יציבה ולאפשר עדיין את התזוזה, את ה-"SWAY", של המבנה. מחבר גמיש, למערכת גמישה. לאחר מחקר מעמיק של מחברים שונים והדפסות תלת מימד, הוחלט לבסוף, להשתמש במוצר קיים המורכב ברובו מחוטי ניילון.
על מנת שיוכלו להבטיח מבנה יציב ובטוח, משרד מהנדסים בשם טנסיס ממלבורן ליווה את הפרויקט. המהנדסים בחברה סיפקו בדיקות הנדסיות ממוחשבות של המודלים והנחו את הקבוצה לבצע בדיקות מבניות שונות בשטח. יחד עם הבדיקות היזומות, לאורך העבודה על הפרויקט היו תקלות שנוצרו בעקבות עבודה בתנאים של רוחות חזקות וטמפ' משתנות אשר אפשרו להם לבחון את תנועת המבנה ויציבותו בתנאים שונים.לאחר שסיימו את בניית היחידה הראשונה והבדיקות ההנדסיות, יכלו לעבור לשלב הבא – תכנון הקונסטרוקציה המלאה של המבנה.
בשלב הזה, היה עליהם לחבר את כל המודולים יחד, ליצירת המבנה השלם. אולם, עם הניסיון הראשון, המבנה היה נראה מורכב וסבוך, והפשטות שבמודול הבודד נעלם. בעיה זו הובילה את הקבוצה למסקנה שיש צורך בחלוקת המודלים לקטגוריות: קשתות מרכזיות, קשתות משניות, קשתות תומכות, קשתות חיצוניות חבלי מתיחה, רצועות בסיס ומשקולות, כך נוצר מבנה מסודר, המקבל את חוזקו ממקבץ מוטות מאוד דקים, קלים וגמישים. בשביל שלמבנה באתר תהיה את היציבות הנדרשת, אל כל מודול חוברו משקולות (400 קילו ליח'), אשר שימשו ככריות ישיבה ובאמצעותם ניתן היה לייצר אזורי מפגש שונים. הכריות עוצבו כך שאת החומר הפנימי יהיה אפשר למלא בכל אמצעי מזדמן שיש בסביבה וכך אופן המתניידות איתם תעשה, גם במקרה הזה, בקלות.
השלב האחרון בפרויקט היה חיפוש אחר הטקסטיל המתאים לכיסוי המבנה. המעטפת שנבחרה הייתה רשת שקופה הלקוחה בהשראה מתחום החקלאות. זוהי רשת מסוג HDPE המיוצרת בארץ במגוון רחב של צפיפויות. הצפיפויות השונות אפשרו לצוות לעבוד בשכבות, לייצר מצבים של פנים וחוץ, איטום, מחסה ומיסוך עדין. החיבור בין קונסטרוקציית האלומיניום והרשת נעשתה באמצעות תפירה ידנית. טכניקה זו שירתה את עניין נשיאת המבנה ממקום למקום ובניית מחודשת שלו בהתאם לתשתית המקומית לפי צרכיו של המשתמש. לבסוף, בקיץ 2015, פרויקט SWAY הועבר מגג הבניין בפלורנטין לגלריה שבסידני.
הבניין נבנה בהתאם לשטח שהוקצע לצוות, תוך התחשבות באקלים החורפי ששרר בסידני באותה העת. התוצאות נכחו בשטח והמבקרים הלכו כמצופה בתוך המבנה, כאשר חלקם התקהלו יחדיו באזורים המיועדים ואחדים מצאו מקומות שקטים יותר לחוות את המקום. לדברי מתניה וליאת, פרויקט זה הינו תהליך מחקרי, מתמשך ורלוונטי, באמצעותו הן יכולות כקבוצה וכאדריכליות למצוא פתרונות ממשיים לעבודתם היומיומית אשר מעמידה בפניהם אתגרים דומים העוסקים בתקציב, זמן עבודה ובנייה בסביבה צפופה. פרויקט SWAY הוצג ב-20 באוגוסט בגלריה Sherman Contemporary Art Foundation וזכה בפרס הראשון בתחרות.
עוד בנושא
