חומרים בעבודה: תיאטרון | על שימוש יצירתי בחומרים ליצירת חוויה תיאטרלית ייחודית

מעצבי התפאורה והאביזרים רוני וגנר וירון בראלי מציגים שימוש מפתיע בחומרים על בימת תיאטרון המדיטק
ינואר 2020 איה זהבי
צילום: ברוך רפיח


בחודשים האחרונים, בסטודיו עמוס חומרים השוכן במושב בית חירות, עקבנו אחר תהליך בריאתם המופלא של תוכי, אריה, ברווז, דב, פלמינגו, קופים, פינגווינים, כבשה, נמר וכלבת ים. חיות אלה הן "בובות חיות" המיועדות לעבוד עם השחקנים בהצגה המקורית "ד"ר דוליטל". כשעוקבים אחר תהליך העיצוב שלהן ניתן לראות שילוב מעורר השראה בין דמיון חופשי לשימוש מושכל ויצירתי בחומרים.

הבובות מציגות עושר חומרי רחב, כל מבנה, טקסטורה, צבע ואפילו תנועה, מושפעים מבחירה חומרית ייחודית, המציעה למתבונן דרכים חדשות להבנת השימוש בחומרים. זהו פרויקט יוצא דופן שהתחיל בבריף שקיבלו מעצבי התפאורה והאביזרים רוני וגנר וירון בראלי, מבמאי ההצגה "ד"ר דוליטל" אלדר גוהר גרויסמן, אשר כלל שתי דרישות מרכזיות: כל חיה תהיה עשויה מחומר אחר והמנגנונים יהיו חשופים לקהל.

החיות של ד"ר דוליטל בסטודיו. כלבת ים, נמר ואריה העשויים מחומרים שונים עם מנגנוני-תנועה חשופים. צילום: ברוך רפיח


המעצבים:

ירון בראלי, מייסד "סטודיו רומא" לבניית אביזרים מיוחדים, מתמחה בשילוב בין אמנות למכניקה ובבניית מנגנונים ומכלולים מורכבים בעלי יכולת תנועה. רוני וגנר, מעצבת עצמאית המייצרת אביזרים ותלבושות לתיאטרון כבר מעל ל-30 שנה. וגנר עובדת עם מגוון מאוד רחב של חומרים וטכניקות ומתמחה בפיסול בחומרים גמישים וקלים.

גם רוני וגם ירון עוסקים ביצירה באמצעות חומרים "מאז שהם זוכרים את עצמם", כפי שהם אומרים. כל אחד פועל בגישה שונה בדרך ההתבוננות והשימוש בחומר וביחד הם מצליחים לייצר פרויקטים מרתקים. דרכם המקצועית המשותפת החלה לפני כעשר שנים, מאז הציגו יחד מגוון דמויות ואביזרים מיוחדים בהפקות טלוויזיה ועל הבימות הגדולות בארץ בהצגות, הפקות דוגמת הפסטיגל והעדלאידע ובאירועים רבים נוספים.

ירון בראלי ורוני וגנר עם אחד הקופים. שתי גישות שונות להתבוננות ושימוש בחומר. צילום: ברוך רפיח


בובות – לא רק לילדים

ירון בראלי עסק בבניית השלדים המבניים והמנגנונים המניעים את הבובות, הוא מתאר את תהליך העבודה כ"ציור תלת ממדי באוויר". ללא סקיצות מקדימות או הדמיות הוא מפסל את השלד מחומרים הנגישים לו בסטודיו, רובם חומרים בשימוש חוזר, המונים בין היתר: צינורות השקיה, חוטים של וילונות ושל ציוד גלישה, מוטות אוהלים, צינורות חשמל, רצועות בטיחות ואפילו מחברים של אינפוזיה.

מה היתרון בעבודה עם חומרים בשימוש חוזר?

מעבר לעובדה שהם נגישים וזולים, היתרון בעבודה עם חומרים בשימוש חוזר היא שאתה זוכה לתת חיים חדשים לפיסת חומר שכבר הושקעו בה כבר כמה שעות הנדסה ותכנון. יש לחומר הזה היסטוריה ואני משתמש בהיסטוריה הזו בתהליך העיצוב.

באיזה חומר אתה משתמש כדי לבנות את השלד המבני של הבובות? ולמה?

בשביל השלדים של החיות אני משתמש באחד החומרים האהובים עליי: צינורות השקיה מפוליאתילן. אלה צינורות גמישים, חזקים ונוחים לעיבוד. אני משתמש בחום כדי לשנות להם את הצורה ולחבר אותם אחד לשני.

מה היתרון של השימוש בצינורות הללו בפרויקט של "ד"ר דוליטל"?

יש הרבה יתרונות. הצינורות מאוד עמידים, זה מאוד חשוב בבנייה לתיאטרון כי יש הרבה שחיקה, הבובות עולות על הבמה בכל הצגה. הצינורות גם מאוד קלים, זה יתרון משמעותי בבנייה של משהו שהשחקנים צריכים לסחוב במשך הצגה שלמה. הם מאוד זמינים, שזה חשוב לבנייה באופן כללי ובנוסף מאוד נעים וקל לעבוד איתם. הפוליאתילן הוא חומר סלחני וקשוח בעת ובעונה אחת, מצד אחד הוא מתרכך מאוד בזמן עיבוד ידני בחום ומאפשר חופש צורני מוחלט. מצד שני כשהוא מתקשה הוא חוזר להיות חזק, גמיש ועמיד מאוד.

עד כמה החומר שאתה מוצא או נגיש לך מכתיב את אופן העבודה שלך? את העיצוב והתכנון?

בגלל שהמגבלה העיקרית ביצירה מהסוג שאני עושה היא היכולת לדמיין מה אפשר לעשות עם חומר מסוים, אז לא מאוד. עם צינורות הפלסטיק לדוגמא אני עושה מה שאני רוצה. אבל אני אוהב שהתכונות של החומר מתאימות לפונקציונליות של מה שאני בונה, לכן אני תמיד מנסה להשתמש בחומרים שאני מכיר וסומך עליהם.

ירון מפעיל את בובת האריה. השלד עשוי צינורות פוליאתילן. גוף הבובה עשוי ריפוד של כורסא ישנה, נצרים וחבל פשתן פרום. צילום: ברוך רפיח


בעוד ששלד החיות חייב להיות מותאם למציאות בפרופורציות ובתנועתיות, שלב "ההלבשה" של החיות יכול להיות הרבה יותר חופשי בשימוש בחומרים. כאן רוני וגנר נכנסת לתמונה:

באילו חומרים מיוחדים או מפתיעים השתמשת ביצירת הבובות?

הו, הרבה חומרים. הכבשה סרוגה מחוט צמר קטיפתי. כלב הים עשוי ממקרמה של חוט גומי, פלציב ורשת כדורסל, השפם שלו עשוי מפוליאמיד (ניילון). האריה עשוי מריפוד של כורסה ישנה, נצרים וחבל פשתן פרום שתפרתי לרצועה. הנמר עשוי עור ממוחזר מתיקים, יוטה פרומה, קליפת עץ וושינגטוניה (Washingtonia, ממשפחת הדקליים) ועלי זהב שמשתמשים בהם לרוב בריהוט. הדובה עשויה משקיות ניילון מולחמות בחום, צבועות בצבעי זכוכית, אקריל ובייץ.

האם החזון העיצובי מכתיב את הבחירה בחומר? או שהבחירה החומרית מובילה את תהליך העיצוב?

גם וגם. בגלל שאני עובדת בתחום כבר יותר מ-30 שנה אז אני כבר מכירה הרבה חומרים. לפעמים יש כל מיני חומרים שאני מסמנת לעצמי ואומרת: "מזה אני חייבת לעשות משהו מתישהו". למשל הנצרים המופיעים באריה: אחת העבודות הראשונות שלי היו קונסטרוקציה מנצרים, בתקופה ההיא עדיין לא ידעתי לעבוד לא עם חומרים פלסטיים או מתכות ומצאתי בנצרים משהו יותר זמין ונוח לעבודה, כמו השיח ליד הבית. מאז הנצרים מלווים אותי ובמקרה הזה התאימו גם לשימוש וגם לקונספט של האריה.

ספרי קצת על הבחירות החומריות שעשית בחיות:

חלק מהבחירות הגיעו ממקום פונקציונלי, כמו הדובה למשל. בגלל שהדובה מאוד גדולה, והיא היחידה למעשה שהמפעיל מסתתר בתוכה וסוחב את כולה (שאר החיות מופעלות מבחוץ) היה צורך בחומר קל שלא יכביד יותר מידי על השחקנ/ית. כך הגענו לשקיות ניילון, ובזכות עבודה עם המון שכבות, שיטות צביעה שונות וחימום באמצעות פן תעשייתי הצלחתי להגיע לריבוד ולטקסטורה שחיפשתי. באריה השיקולים הגיעו ממקום אחר. בגלל שהאריה בהצגה הוא אריה פחדן היה לי בראש קונספט של אריה כורסא, כזה שמזכיר כורסא ישנה של איזו דודה. השתמשתי בקש, ריפוד ובאלמנטים של רגל מגולפת שפיסלתי מספוג. בשביל הרעמה חיפשתי חומר טבעי ואורגני עם צבעוניות דומה, שיכול להחזיק נפח של רעמה ויתחבר עם האג'נדה של הכורסא, שם נכנס החבל הפרום.

מימין: רוני ובובת הדובה. בחירה בחומר גלם קל שלא יכביד על השחקנ/ית. משמאל: ירון לובש את הבובה. צילום: ברוך רפיח


באילו מקומות נוספים הבחירות החומריות הושפעו מהצורך להפעיל וללבוש?

בפרויקט מסוג זה כל העבודה בעצם כפופה לצורך לאפשר למנגנונים לזוז, לכן האתגר בציפוי הוא שהוא חייב להיות גם משוחרר וגם אלסטי. גם אם החומר ממנו עשוי הציפוי הוא לא אלסטי, אפשר לבנות אותו בצורה מרושתת כדי לייצר אלסטיות. אני משתמשת בחלקי יריעה שמגלים ומסתירים את המבניות באופן שהעין אוהבת אבל עדיין מאפשרת הצצה למנגנונים.

לסיום, ספרו לי על חומר חדש ומעניין שגיליתם לאחרונה:

ירון: לאחרונה גילית חומר שנקרא Airloy ששייך למשפחת האירו-ג'ל (החומר המוצק עם הדחיסות הכי נמוכה שיש). זהו חומר קל מאוד בדומה לאירו-ג'ל, אבל בעל איכויות הנדסיות טובות בהרבה. הנתונים הטכניים שלו נראים מאוד מבטיחים מבחינת היכולת לייצר לוחות פלסטיים מאוד קשיחים וקלים, מה שמתאים לפנטזיות תעופה שאני מחזיק בהם עוד מילדות.
רוני: פליזלין דו צדדי: חומר מקשה לטקסטיל מעולם החייטות שאפשר לעשות איתו המון דברים. למעשה זוהי יריעה של סיב ארוג מאוד עדין שמגיע בכל מיני דרגות של עובי וקשיחות. כשמגהצים אותו על בד הוא נדבק אליו ומעניק לו את התכונות שלו (מבנה, קשיחות), צווארונים למשל עושים עם פליזלין. את הפליזלין הרגיל אני מכירה שנים רבות, אבל רק לאחרונה הכרתי את הפליזלין הדו צדדי, אתו אפשר לעשות ממש קולאז' או ציור שלם רק מגזרי בדים מודבקים בגיהוץ.

להסתכל על החומרים בעיניים

כשעוקבים מקרוב אחרי העבודה של וגנר ובראלי קשה לפספס את היכולת שלהם להביט בחומרים בלי דעות קדומות ולזהות את מה שהחומרים יכולים לעשות, בניגוד למה שהם אמורים לעשות. הוכחות חיות לכך הן הבובות של ד"ר דוליטל, הן מלאות דמיון ואופי, עשירות מבחינה חומרית וטקטילת ומדגישות את הפוטנציאל האינסופי הגלום בשילוב שבין יצירתיות ודמיון לבין שימוש נכון בחומרים.

ירון בראלי ובובת התוכי על כתפו. חומרים: נוצות, רצועות עור, חגורת בטיחות, אבזם מתיק, חוט שעווה וגומי סינטטי. צילום: ברוך רפיח