חומר | גלם

מסע כתוב של רות אהרונוביץ' (מתכננת, מעצבת ויוצרת) בעקבות עבר, עתיד ואמת חומרית

ברצוני להפנות את המבט אחורנית. לצאת מנקודת האפס- החומר עצמו, האיכויות והמשמעויות שלו בהקשרים של אור וטקסטורה אל עבר השלב העוברי שלו, שלב טרום הלידה, השלב בו החומר נוצר. חומר הוא כמו קפסולת זמן, "ההרכב הגנטי" שלו משקף את התנאים ואת התפיסות התרבותיות של המקום בו הוא נוצר, והוא ניחן ביכולת לספר סיפור.

בטקסט זה נפרסות שלוש רשימות אישיות, התבוננויות שהתרחשו במהלך מסעות בפרקי זמן שונים.

הראשונה מתארת את סיפור חייו של חומר ואת תפיסת עולמם של בני כפר קטן במערב אפריקה בו שהיתי כסטאז'רית בפרויקט לשימור אדריכלות בוץ.

השנייה מספרת על קשר מיוחד שנרקם בין בקתה בנויה קש וטיח אדמה לבין משפחה שבחרה לבנות אותה בעצמה ועל האיכויות הגלומות בחומרי גלם מקומיים שלא עברו סטנדרטיזציה.

השלישית, מנסה לבחון את השאלה האם חומרי גלם והאופן בו הם מיוצרים יכולים לא רק לשקף את התנאים והתפיסות של המקום בו נוצרו אלא גם לחולל בהן שינוי.

דג'נה

בשנת 1998 נסעתי למאלי. תצלום של בית עשוי בוץ הביא אותי לשם, לכפר דג'נה שבמערב אפריקה. הכפר, השוכן בדלתא הגדולה שבין נהרות הניגר והבאני, מנה בזמנו כ 20,000 תושבים. הוא מחולק לארבעה רובעים המאכלסים את בני ארבעת השבטים שחיים בו- שבט הסוחרים, שבט רועי הצאן, שבט עובדי אדמה ובני שבט הדוגו, שבעונה הגשומה עוסקים בדייג ובעונה היבשה אמונים על חידוש בתי הכפר. כל רובע מתאפיין בסגנון בנייה שונה בהתאם לאפייה ומעמדה החברתי של האוכלוסייה שחיה בו.

השבילים הראשיים מובילים לכיכר מרכזית שבה מתקיים שוק שבועי הומה וססגוני ובה ניצב גם אחד ממבני הבוץ המרשימים והמפרסמים בעולם, המסגד הגדול של דג'נה.

סיפור בתוך סיפור: "דיניקה, יש פה מים!" "..איפה?" "פה, ממש קרוב, אני מריחה את זה…" סירה צרה וארוכה הופיעה כמו בוקעת מתוך רשרוש מתקרב ולפתע מאחור הגיח בחור על אופנוע. קרש צר הונח על גדת המים והבחור עם אופנוע עלה על הסירה ושט אל תוך החשיכה. לאחר מספר דקות נדלק מרחוק אור ורעש טרטור החל מתקרב עד שהופיעה מולינו פלטת עץ רחבה צפה. המיניבוס שבו נסענו יום שלם עלה על כלי השיט המוזר וכך חצינו את הנהר לצידו השני. לאחר מספר דקות נוספות של נסיעה הורדנו ברוב הוד והדר בשער הכניסה של אחד הבתים בכפר, הבית עם הטלוויזיה. בכל ערב, היו מתאספים ילדים, בכל הגילאים, עם פנים לבנות מאבק ואדמה, בוהים במסך מרצד ומקשיבים לקולות צורמניים ומתוקים שבקעו מתוכו. במשך שלושה וחצי חדשים חצינו דיניקה ואני את הגשר הקטן בדרכינו לעבודת תיעוד בתי הבוץ בכפר, מברכות בדואט טקסי קטן, את כל מי שנקרה בדרכינו. סוף סיפור בתוך סיפור.

ב 1988 זכה הכפר דג'נה להכרה כאתר מורשת עולמית בזכות המסגד הגדול שניצב במרכזו ובזכות שלושת טיפוסי הבתים והחזיתות שנשתמרו בו במשך מאות שנים. אופן תהליך הבנייה וחידוש הבתים זכו אף הם להכרה מתוקף היותם שיקוף של המבנה החברתי-תרבותי של בני המקום. בעונה הגשומה, הופך הכפר לאי, פיסת אדמה מוקפת מים עשויה כולה סמטאות, חצרות, גגות ומבנים הנאחזים זה בזה ליצירת מרקם עירוני פתלתל ומסתורי. המים הרבים שממלאים את ערוצי הדלתא ומפריחים את השממה סביב נותנים את אותותיהם גם על המבנים, והם נעשים רכים ועגולים. בתחילתה של העונה היבשה מתגייסים תושבי הכפר לחידוש הבתים שזקוקים לתחזוקה ומנצלים את מפלס המים הרדוד ליצירת בריכות עגולות מהן מייצרים לבנים חדשות וטיח. בעונה זו מביאים תושבי הכפר את שקי קליפות אורז שנאגרו במשך השנה אל הבריכות וכפי שבזמנים עתיקים היו דורכים ענבים ליין, כך דורכים בני הדוגו בבריכות הבוץ, מערבבים את קליפות האורז עם המים והאדמה עד לרגע בו הריח 'נכון' ותערובת הטייח מוכנה לשימוש. בזמנים אלו מתמלא הכפר ברחש ותחושת חיוניות. בסמטאות שבין הבתים נערמות לבנים חדשות וגבעות של בוץ נוצקות לתבניות עץ מלבניות. הלבנים החדשות נהפכות מצד לצד ומתקשות תחת השמש המתלהטת, והכפר נכנס למחזור חיים חדש. הידע וההיכרות עם כל בית עוברים בין בני הדוגו מאב לבן בירושה. ישנם בתים הדורשים שכבת טיח חדשה בלבד וישנם כאלה שזקוקים לבנייה מחודשת של אגף או חדר שהתמוטט. ואז, מחברים צינור מים לברז המשותף ומערבבים את החלקי המבנה שקרס לתערובת שממנה יוצקים לבנים חדשות.

במשך שהותי שם, במקום בו בתים קמים מתוך האדמה ונמסים אליה חזרה התבוננתי, ונתתי להתרחשויות לטוב ליבם של האנשים להטמע להרחיב את ליבי. וכשהגיעה השעה ללכת, ניגש אלי ילד כבן 8, הסתכל עלי בחיוך רחב ואמר "אינני יודע אם אהיה פה בפעם הבאה שתחזרי.." בעיניו הקורנות ראיתי שהוא חיי ללא פחד, ושקביעות ודבר מה בר חלוף, הם עבורו דרך הטבע, ובעלי משמעות שונה מזו שהיתה להן עבורי. את הנהר שחצינו באישון לילה על גבי פלטת עץ מוזרה חצינו בכיוון ההפוך בנסיעה לאור יום.

עידן

בתקופת עבודתי כמתכננת, חלקתי עם מספר משפחות צעירות את תהליך תכנונו ובנייתו של ביתם הרחק מהעיר, במושב עידן בערבה. מושב עידן הוקם ב 1980 כשמערכת תשתיות של מים וחשמל נחפרה אל תוך האדמה ואליה חוברו יחידות הדיור של המשפחות הראשונות. שבילים מרוצפים, עצי נוי וקוביות קטנות עם גג אדום צמחו מתוך השממה בטקס ממלכתי קטן ועד היום ניתן לחוש בו את תמצית רוח ההתישבות הארץ-ישראלית. לא רחוק משם, בישוב פראן, חיי אדם שנסע מעבר לים לרכוש את ידע טכניקת הבנייה בבאלות קש וטייח אדמה וכשחזר הפך לול שעמד בחצר המשק לסטודיו עבור אישתו.

השלב הראשון בתהליך תכנון אחד הבתים היה לנסוע לפראן כדי להכיר ולחוש מקרוב את האיכויות השונות של חומרי הבנייה הטבעיים. כשהגענו לראות את הלול שהפך לסטודיו, נשבה ליבם של בני הזוג הצעיר בקסמו של המבנה. הרכות, איכויות האור והטקסטורה, האקוסטיקה הנעימה והבדלי הטמפרטורה בין הפנים לחוץ יצרו תחושה חזקה ונעימה של 'תוך'. לאחר בחינה נוספת של היתרונות והתאמתם לתנאי האקלים המקומי הוחלט לשלב תוספת משמעותית לבית טיפוסי מסוג זה, מחמרי גלם טבעיים. בתור שלב ראשון הוחלט לבנות בקתה שתשמש את בני המשפחה בזמן עבודות ההרחבה של בית המגורים.

חומרי גלם טבעיים דורשים התייחסות מעט שונה, יש לבודד אותם מחדירה של מכרסמים ולחות. תהליך הבנייה של הבקתה החל ביציקת משטח הפרדה מהקרקע ובסיס נוסף בשילוב פרופיל מיוחד עבור קירות הקש. על גבי עמודי הקונסטרוקציה הונח גג רחב ידיים כדי שיגן על המבנה מפני רטיבות. את בניית הקירות החלו בני המשפחה בטיול לאחד מערוצי הנחל הסמוך, שם אספו חרסית לתערובות הטייח. באלות הקש הובאו משדה של מכר בשרון ובעזרת כמה מכונות פשוטות נוצרו בחצר המשק כל חמרי הבנייה הנדרשים.

תהליכי בנייה עצמית שמתרחשים במקומות קטנים וקהילתיים מזמנים במקרים רבים חברים, בני משפחה קרובים ורחוקים, ואפילו ילדים קטנים מהגן האזורי הגיעו לקחת חלק במלאכה. הטייחים וחמרי הגמר השונים שנוצרו במקום כחלק בלתי נפרד מתהליך הבנייה יצרו זרימה אנרגטית בלתי ניתנת לשחזור, שכפול או העתקה. מגע היד עם החומר שחיבר את הזמן עם המקום יצר רובד נוסף של הזדהות, ואת ההכרה של בני המשפחה שממש כפי שגוף האדם מתבלה עם הזמן כך גם ביתם יקבל על עצמו את פגעיו ויזדקק מידי פעם ליד מלטפת שתתמלא בו סדק או קמט של זקנה. תהליך וחווית הבנייה הפכו לחלק בלתי נפרד מסיפור חייהם של הבית, של מי שחיי בו ושל כל מי שהיה שותף בבנייתו, והם שוכנים עד היום בין קפלי ממשיותו.

גרגר החול הממוחזר

המסע השלישי שלי נערך במסגרת לימודיי בבית הספר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב. במחקר שערכתי ניסיתי להתחקות אחר תמונת המצב המקומית ביחס לאפשרויות העומדות בפני גרגר חול שמקורו בפסולת בניין למחזור חיים נוסף. בישראל מיוצרים מדי שנה כ- 7.5 מיליון טון של פסולת בניין. עד לפני מספר שנים מרבית פסולת הבניין לא הייתה מטופלת וברובה מושלכת בצורה בלתי חוקית בטבע ובצידי הדרכים. המפגעים שנוצרו עקב כך הביאו לשינויים ברגולציה ולהכרה שיש לתת מענה לבעיות הסביבתיות הנגרמות בשל אי הטיפול בפסולת זו. על בסיס שינויים אלו החלו לפעול בעשורים האחרונים כמה מפעלי מיחזור של פסולת בניין. אחד המפעלים במרכז הארץ עשה בשנים האחרונות צעדים משמעותיים בתחום ההשבה בהתמקד על חומרים מינרלים- חול וחצץ. חומרים אלו מהווים את מרבית נפח פסולת הבניין ועליהם מושתת ענף הבנייה בישראל. בהמשכו של תהליך מחקר מקיף ועל בסיס שיתף פעולה בין גופי מחקר, רגולציה, תקינה והתעשייה הותקן במפעל מערך שטיפה, ובשנת 2015 אושר באופן ראשוני תקן 5003 לאגרגט ממוחזר.

חומר בהקשרים אדריכליים הוא בד"כ אחיד וחזרתי. יש לו מספר קטלוגי והוא מופיע בחוברות צבעוניות או מעל דפי האינטרנט. הוא אמור לתת מענה מדויק לציפיותיו של לקוח אנונימי שבוחן אותו על סמך מידע קטלוגי ומבעד למשקפי טבלאות השוואה. הוא עשוי מהרכב של כמה חומרי גלם ראשוניים בעלי מספרים סידוריים ואיכויות מדודות, וניתן לומר שהוא משקף את רצונם של מרבית האנשים בעולם המערבי הפוסט מהפכה התעשייתית ליעילות, תפוקה ובנייתו של עתיד בטוח ויציב. חול ממוחזר גם הוא מינרל שמקורו בטבע ולאחר ששימש כחומר גלם באחד מבין שלל יישומיו המקובלים כיום מוצא את דרכו אל עבר האפשרות למחזור חיים נוסף. הוא אינו מיוצר במפעל סטרילי ואינו מגיע ממקור בתולי לצורך שימוש חד פעמי. הוא נולד במכולה מלאה בטון, עץ, זכוכית, קרטון, גבס, פלסטיק, טקסטיל, חומרים כימיים, אורגנים ואלקטרונים, ובכדי שיוכל למצוא את דרכו לתהליכי ייצור תעשייתיים ולממש את פוטנציאל מחזור החיים הנוסף, הוא צריך לעבור דרך מספר מסננים הנקבעים ומוגדרים מחדש באינטראקציה בין ארבעה כוחות- גופי המחקר, מכוני התקינה, התעשייה והרגולציה. אולם, הכח העיקרי שיכול להביא בסופו של דבר ללידתו של מוצר חדש לענף הבנייה מחומר גלם ממוחזר הוא לא אחר מהצרכן ותפיסת עולמו.

במערכות אקולוגיות אין פסולת- מה שנותר ממחזור חיים אחד, מזין מחזור חיים אחר. גם מבנה או חומר הם חלק ממארג ומתהליך רחב הרבה יותר מאשר נקודת הזמן שבה הם נמדדים ומקבלים משמעות כאלמנטים שמגדירים חלל ושימושים. הם מכילים פוטנציאל להזין מעגלי חומר נוספים. את האיכויות של האגרגט הממוחזר לא ניתן לצפות מראש או לשלוט בהן בטבלאות ומספרים, אין לו גוון אחיד ואין בו חזרתיות. הדי-אנ-איי שלו מכיל מידע על המקור שלו ועל תהליך היווצרותו. היכולת שלו להשתלב כיום בחומרי גלם חדשים, במקום להטמן באדמה או להפוך למפגע, מסמנת נקודת מפנה תפיסתית ואת המעבר לחשיבה מעגלית בהקשרים של חומר בתעשייה.

ומשם אולי להקשרים נוספים אחרים.

הכותבת היא רות אהרונוביץ'

מעצבת, חוקרת ומקדמת מיזמים סביבתיים לצמצום הניצול של משאבי טבע. בוגרת האקדמיה לעיצוב ואמנות ע"ש ריטוולד (אמסטרדם) ובוגרת תואר שני בלימודי סביבה באונ׳ ת״א. עסקה והתמחתה בתכנון בתים פרטיים מחומרי גלם טבעיים וטכניקות בנייה מסורתיות. יזמה וניהלה מחקרים בתחום ההשבה של חומרי גלם ממוחזרים לתעשיית הבנייה ופרויקטים בתחום המיחזור העירוני-מוניציפלי. כיום עוסקת בפיתוח תשתיות מיחזור קהילתיות במטרה לקדם אורח חיים עירוני, קהילתי, מעגלי ומקיים. בעלת זיקה ואהבה גדולה לחומר ולמשמעויות השונות שלו על ציר הזמן.