לאורך ההיסטוריה, לטקסטיל ובגדים היו שימושים נוספים מלבד שמירה על חום גוף, הם שימשו גם כאמצעי תקשורת חזותי והביעו את מעמדו של הלובש אותם. על מנת לבדל בין בדים ולהעניק להם משמעויות שונות נוצרו טכניקות מגוונות ליצירת נפח, פרטים ומרקמים. אחת מהטכניקות המוקדמות ביותר היא טכניקת הפליסה.
אז, מה זה פליסה בעצם?
פליסה (Plissé – מהמילה הצרפתית לקפלים), היא טכניקה המתבססת על תבנית מקרטון. את הדוגמה שרוצים להעתיק לבד מייצרים תבנית משתי שכבות קרטון בשיטה המזכירה קצת אוריגמי. כאשר שתי שכבות התבנית פתוחות (כלומר, הדוגמה לא מקופלת), פורסים את הבד בין שתי שכבות הקרטון מהדקים את כל השכבות יחד ומתחילים לקפל. על מנת לשמר את הדוגמה מכניסים את התבנית סגורה עם הבד בתוכה לתנור למשך זמן משתנה, תלוי במורכבות הדוגמה ובסוג הבד.
דוגמת הפליסה הבסיסית והפופולארית ביותר לאורך ההיסטוריה היא דוגמת אקורדיון המזכירה קיפול מניפה. בתוך דוגמה זאת ישנן מורכבות יותר ופחות, למשל קיפול אקורדיון ישר או אקורדיון "קריסטל" שהוא מעט יותר עדין. מלבד דוגמאות הכוללות קפלים ישרים לאורך הבד יש דוגמאות מורכבות יותר כגון מעוינים, דוגמה המזכירה בד ארוג ודוגמת קשקשים.
טכניקת הפליסה לאורך ההיסטוריה
הייתם מאמינים שטכניקת הפליסה התפתחה במצרים העתיקה? בערך בשנת 3000 לפני הספירה. המצרים עשו שימוש בתבניות שונות היוצרת את הקפלים על גבי הבד ובאמצעות חפץ כבד עשוי מתכת קיבעו את הדוגמה. פשתן היה הבד הכי נפוץ באותה התקופה משום שהתאים לאקלים המדברי היבש. ככל שהבד היה יותר שקוף ועדין, כך העיד על מעמד האנשים שלבשו אותו.
בשונה מעמים אחרים שבגדיהם היו חתיכת בד גדולה הכרוכה על גופם, בגדי המצרים היו עשויים ממספר חלקי בד תפורים יחדיו לפריט לבוש אחד. בגדים אלה לרוב היו עשויים ככלל או בחלקם בטכניקת פליסה. ציורי חרטומים מתארים את לבוש המלכים והגברים בני המעמד הגבוה בחצאית פליסה קצרה עשויה פשתן, זאת לעתים שולבה עם חולצה קצרה עשויה פשתן גם היא. ציורי לעומתם, נשים לבשו בעיקר שמלות או טוניקות. ניתן לראות זאת בפסלי אלות במיתולוגיה המצרית אשר נראו לעיתים קרובות לבושות שמלת פליסה, מה שהעיד על מעמדן הגבוה.
כאלפיים שנים מאוחר יותר בהמשך ההיסטוריה, בתקופת הברזל באירופה (1000 לפנה"ס לערך) פליסה נכח בבגדי העשירים ובני המלוכה. אפשר ללמוד על-פי ציורים מתקופת יוון העתיקה (שנת 800 לפנה"ס), כי גם הם עשו שימוש בטקסטיל עם פליסה, אך אין ממצאים מבוססים לכך.
בתקופת ימי הביניים טכניקות לנפח בבד היו מאוד פופולאריות, שתיים מהן היו טכניקות ליצירת פליסה. הראשונה יוצרה בעיקר מפשתן או צמר. מיד לאחר אריגת הבד הטמיעו בו את הקפלים. הטכניקה השנייה הייתה שינוי בדפוס האריגה המסורתית של הבד, אשר יצר בד חזק ועמיד יותר לקפלים. הבד היה כל כך עמיד שהקפלים היו עמידים בכביסה. בתקופה זאת הטכניקה נעשתה באמצעות כבישה ועישון של הבד בתנור, או לחילופין באמצעות קיפול ידני וקיבוע באמצעות מגהץ ברזל.
גם בתקופה זו, פריטי לבוש המשולבים עם פליסה נוצרו עבור המעמד הגבוה בלבד. במשך ההיסטוריה ניתן לראות מלכים, מלכות ובני אצולה אשר בגדיהם משולבים בטכניקה זאת, שסימלה את עושרם ומעמדם. בתקופת הרנסנס הטכניקה התאפיינה בעיקר באזור העליון של הבגד – בשרוולים ובצווארון. הבגדים שולבו יחד עם תכשיטים מאבני חן יקרות המצופות זהב, כך שאזור הצווארון היה מהודר ומלא נוכחות
פליסה כטרנד אופנתי ולא רק כמעמד חברתי
במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, טכניקת הפליסה הפכה מסטטוס סוציאלי לטרנד אופנתי המאפיין לא רק את השכבות העליונות. שמלות וחצאיות שולבו בטכניקת פליסה, בגדים יום-יומיים לצד בגדי ערב. לאלו הצטרפו בהמשך תיקים וכובעים המשולבים באותה טכניקה. כל אלו לקחו השראה מסגנון ה"ארט דקו" (הקפדה על פרטים) שתפס תאוצה באותם השנים. בתקופת מלחמת העולם השנייה טכניקת הפליסה שולבה בעיקר בבגדי ערב לנשות המעמד הגבוה, בגדי היום-יום הפשוטים לרוב לא כללו פליסה.
שמלת פליסה אייקונית היא השמלה הלבנה של מרלין מונרו, שעוצבה על-ידי מעצב התלבושות האמריקאי וויליאם טרויליה William Travilla)). מרלין לבשה את השמלה באחת הסצנות המפורסמות ביותר מתוך הסרט " The Seven Year Itc", שיצא בשנת 1955.
כיום הטכניקה הפכה לתעשייתית באמצעות מכונות ללא חימום הבד, אפשר ליישם את הטכניקה על גבי מטרים ארוכים תוך זמן קצר. פריטי הפליסה המיוצרים בטכניקה העכשווית הזו לא יהיו איכותיים כמו אלו המיוצרים עם חימום לפי השיטה הקלאסית.
שמלות וחצאיות, אביזרים כמו מטפחות ותיקים, מצעים ווילונות – במוצרי טקסטיל רבים ניתן לראות את שילוב טכניקת הפליסה. טכניקת בד שהייתה מיועדת בעבר למעמד הגבוה בלבד הפכה לחלק מהתרבות והאופנה של ימינו.
עוד בנושא
