צבענים (Dyes) הם חומרים טבעיים ממקור צמחי או ממקור חי, שהיו בשימוש נרחב בעבר למטרות צביעה. ההיסטוריה שלהם חוצה יבשות ועמים והשפיעה רבות על התרבות, המעמד, הכלכלה והמסחר. בעקבות בדיקות אנליטיות שבוצעו על ידי רשות העתיקות באריגים קדומים שנמצאו בחפירות ארכיאלוגיות, התגלו שלושה צבענים טבעיים עיקריים, רכפת הַצַּבָּעִים, איסטיס הַצַּבָּעִים ופואת הַצַּבָּעִים, שהיו בשימוש נרחב בתעשיית צביעה עתיקה ועשירה באזור ארץ ישראל. שלושת הצבענים היו מוכרים בעולם העתיק באזורינו והוזכרו גם במקורות השונים. הצבע בעולם העתיק העיד על מעמדו הכלכלי והחברתי של הלובש והושפע בדומה להיום, גם מטרנדים אופנתיים. בעקבות טרנדים אלו פרחה לה גם תעשיית זיופים נרחבת, שנועדה להוזיל את הצבענים היוקרתיים כמו הארגמן.
עד להמצאת הצבען הסינטטי הראשון בשנת 1856, על ידי סר ויליאם הנרי פרקין, סטודנט לכימיה, הצבענים הופקו באמצעות חומרים טבעיים כמו צמחים, חרקים, רכיכות או מינרלים שונים.
כיום הצבענים המשמשים בתעשייה הם בעיקר סינתטיים, המיועדים למטרות שונות כמו צבעים לציור וצביעה של מוצרים שונים למשל עבור תעשיית הטקסטיל. שימוש בצבענים ממקורות טבעיים ניתן למצוא היום רק באזורים מצומצמים בעולם בהם נמשכת הצביעה המסורתית. בתוך כך, בשנים האחרונות בעיקר בתעשיית האופנה, נראה כי יש רצון לחזור לצבענים ממקור טבעי, על מנת להפחית בשימוש של חומרים כימיים, שבסופו של דבר פוגעים בסביבה וגם בבריאותנו.
"בעולם העתיק באזור ארץ ישראל, היו ידועים מספר צבענים שהופקו מהצומח והחי שנועדו לצביעה ועיטור אריגים. צבענים אלו היו בשימוש עד המאה ה-19", כך מספרת ד"ר נעמה סוקניק מרשות העתיקות. סוקניק היא אוצרת החומרים האורגניים ברשות העתיקות וחוקרת צבענים בעולם העתיק. "התחלתי לחקור את הנושא בעקבות חיפוש נושא המשלב ארכיאולוגיה וביולוגיה, מסלולים בהם למדתי באוניברסיטה. בנוסף, הנושא ססגוני, המשלב תחומים שונים משך את תשומת לבי, עסקתי בו בתואר השני ובדוקטורט וגם כיום אני ממשיכה לחקור את הצבע באריגים כחלק מהתפקיד שלי ברשות העתיקות כאוצרת חומרים אורגנים".
במסגרת מחקרה, סוקניק בדקה מאות דגימות מתוך אריגים צבועים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, בעזרת מכשור אנליטי מתקדם (מכשיר HPLC). מתוך הממצאים השונים למדה על תעשייה מפוארת שהייתה באזור, על מעמדות, על מלאכות וחומרים שונים בהם נעשה שימוש לצביעת אריגים. אחת המערות החשובות בארץ המספקת לנו מידע רב על אופנת הלבוש בתקופה הרומית היא מערת האגרות שנחפרה על ידי פרופ' יגאל ידין, בין השנים 1960-1961. במערה שנמצאת במדבר יהודה, התגלו מאות פיסות אריגים המתוארכים לשנת 135-136 לספירה – סוף מרד בר כוכבא, שהשתמרו הודות ליובש הקיצוני השורר באזור. האריגים מעוטרים ב-35 גוונים שונים ביניהם אדום, צהוב, כחול, חום, סגול וירוק, כולם הופקו משלושה צבענים עיקריים ממקור צמחי, עליהם יפורט בהמשך.
האריגים שנמצאו בחפירות המערה היו בין הממצאים החשובים שנמצאו בה, אלה שרדו הודות ליובש השורר באזור מדבר יהודה. מצב השימור המצוין בהם נמצאו האריגים, מאפשר לקבל מושג רחב על הלבוש המקובל בקרב היהודים (אבל לא רק!) בתקופה הרומית ועל תעשיית הצביעה המקומית בין סוף המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לספירה. הממצאים מעידים כי בתקופה הרומית, האריגה והצביעה בארץ הייתה ברמה גבוהה, והיא לא נפלה ברמתה מצביעה באזורים אחרים באימפריה הרומית. תעשיית הצביעה המקומית הייתה התעשייה המכניסה והמשמעותית ביותר לאחר חקלאות. עוד התגלה על השימוש במספר צבענים מרכזיים: צמח הפואה שימש להשגת הצבע האדום, הגוון הכחול -אינדיגו, הופק מצמח איסטיס הַצַּבָּעִים ואת הצהוב השיגו באמצעות צמחים שונים כמו הרכפה. באריגים רבים נחשפה שיטה של צביעה כפולה במהלכה טבלו את גיזת הצמר (הסיבים לפני שנטוו לחוטים) בשתי תמיסות צבע שונות. בעזרת שיטה זאת השיגו גוונים נוספים, כך למשל- שימוש בפואה ורכפה לקבלת כתום או שימוש באיסטיס הצבעים ורכפה לקבלת ירוק.
פואת הַצַּבָּעִים (Rubia tinctorum), היא צמח רב שנתי, מטפס, השייך למשפחת הפואתיים. על פי ממצאים שנמצאו בחפירות בבקעת תמנע עולה כי הצמח גוּדל באזור כבר מתקופת המקרא במטרה לעשות בו שימוש בתעשיית הצביעה המקומית והשימוש בו היה שכיח מאד בתקופה הרומית. חומרי הצביעה בצמח נמצאים בחלקו הפנימי של השורש האדמדם, ממנו ניתן להפיק מנעד גדול של גוונים. כדי שהצבע יתקבע על הבד ולא ישטף במים, נעשה שימוש בחומרים מקבעים כמו אלום – מלח אלומיניום. מהפואה הפיקו גוונים אדומים, חומים, ורודים וכתומים, בהתאם לשינוי בפרמטרים (כמו משך הצביעה, חימום, גיל הצמח ועוד) במהלך הצביעה. כחלק ממחקרה של סוקניק – היא שחזרה את הצביעות בעצמה על מנת להבין את מלאכת הצביעה בעבר. פואת הַצַּבָּעִים, הייתה בשימוש נרחב ומרכזי בתעשייה המקומית מה שניכר בממצאים מתמנע, ממערת האיגרות, ומאריגים מחפירות אחרות בארץ ישראל.
Kremer Pigment
צבענים צהובים
את הצבע הצהוב, ניתן היה להפיק בעזרת צמחים רבים בהתאם לזמינות ולעונות השנה. בין הצמחים הבולטים שהיו בשימוש בתעשיית צביעת האריגים בלטו הרכפה, והקורטם. זיהוי מקורם של צבענים צהובים בעזרת שיטות אנליטיות מתקדמות קשה יותר בעקבות עמידותם הנמוכה. אך למרות זאת באריגים שנמצאו במערת האיגרות זוהו חומרי צביעה בני 2000 שנה המיוחסים לצמח הרכפה. רכפת הַצַּבָּעִים (luteola Reseda) הוא צמח דו שנתי והצביעה בו השיגה את התוצאה האיכותית והיפה ביותר. התוצאה דומה לזו שניתן להשיג עם הצלקות של כרכום הגינה (Crocus sativus), המוכר לנו כזעפרן, שהיה ידוע בגוון היפה שניתן להשיג עימו אך מאידך עמידתו לשטיפות במים הייתה נמוכה. בנוסף, נעשה שימוש גם בקליפות רימונים, הודות לחומרים בשם טנינים- חומרים פולימריים פנולים המיוצרים ברקמות של צמחים שונים, שנוצלו להפקת הגוון הצהוב וקיבוע הצבע על האריג. הגוון הצהוב לא רווח באותה תקופה ונועד בעיקר לבגדי נשים, למרות זאת היה שימוש בצבענים צהובים בעיקר לצביעות כפולות, לקבלת גוונים חדשים כמו ירוק או כתום.
אינדיגו
צבען נוסף שהיה בשימוש נרחב באותה התקופה, הוא איסטיס הצבעים הדומה בהרכבו לאינדיגו. הצבע הכחול בעולם העתיק הופק משני צמחים עיקריים, איסטיס הַצַּבָּעִים (Isatis Tinctoria) צמח מקומי וניל הַצַּבָּעִים (Indigofera tinctoria) שהוא צמח האינדיגופרה ומקורו בהודו. את הצבען מפיקים מהעלים הירוקים-כחלכלים, בהם מצוי חומר הצביעה אינדיגוטין. ההנחה היא שהשימוש באיסטיס רווח בארץ עד התקופה המוסלמית (סביב המאה השביעית לספירה). איסיטיס הצבעים היה מוכר היטב בתקופה הרומית ומוזכר רבות במקורות יהודיים שונים לצד חומרי צביעה נוספים כמו הפואה, קליפות רימון וקליפות אגוזים. אנקדוטה מעניינת שסוקניק מוסיפה: "במקורות היהודיים יש תיאורים על אנשים שידיהם צבועות באיסטיס ועל כך שנאסר עליהם לומר את ברכת הכהנים בבית הכנסת". שחזור צביעה באיסטיס הצבעים מלמד כי הדבר נכון, הצביעה מלכלכת מאד והצבע יורד מהידיים רק לאחר מספר ימים. האיסטיס היה שכיח באזור ארץ ישראל וגוּדל כחלק מתעשיית הצביעה המקומית. לעומת איסטיס הצבעים נראה כי בתקופה הרומית ניל הצבעים היה מוכר פחות, ועל פי המקורות השונים החלו ליבאו מהודו רק לקראת סוף התקופה. הוא הפך לצמח מרכזי בתעשיית הצביעה להשגת הגוון הכחול החל מהתקופה המוסלמית. ניתן להניח שהשינוי והמעבר לניל הצבעים היה בעקבות ההבנה שיש בו ריכוזים גבוהים יותר של אינדיגוטין. עד היום נעשה שימוש בצמח ניל הצבעים בצביעות אינדיגו במזרח הרחוק – בעיקר בהודו ובסין.
בתקופה הרומית נראה כי עיקר השימוש בצבע הכחול נועד לצביעות כפולות ולהשגת צבעים כמו ירוק יחד עם הרכפה או בשילוב עם פואת הצבעים כדי להשיג את הצבע הנחשק ביותר- ארגמן.
צביעה כפולה
סוקניק מספרת שצביעה כפולה הייתה נפוצה מאוד בתקופה הרומית והיא נעשתה בעיקר כדי לקבל מנעד רחב של גוונים. צביעה כפולה או אפילו משולשת הצריכה דיוק רב כדי לקבל את הגוון הרצוי ופעמים רבות הייתה פתרון זול יותר לצבען אחר שהיה קשה להשגה. צביעה כפולה האריכה את התהליך וככל הנראה גם העלתה את מחיר הבד. צבעים כמו שחור התקבלו אך ורק כתוצאה מצביעה כפולה ולעיתים אפילו משולשת או מרובעת כי לא הייתה דרך אחרת להפקת הצבע. שיטת הצביעה הכפולה הייתה גם חלק מתעשיית זיופים נרחבת שנועדה לייצר חלופות זולות לצבענים יקרים יותר, למשל הארגמן.
צביעה כפולה היתה בשימוש גם להשגת הגוונים הכתומים באמצעות רכפת הצבעים ופואה. ייתכן שבמקרה זה נעשה מאמץ לשוות לאריג את הגוון היוקרתי המוזכר במקרא בשם תולעת השני. צבע זה, הנחשב לגוון יוקרתי הופק מכנימת האלון (kermes vermilio), הקדמונים שהבחינו כי מדובר בבעל חיים קטן, קראו לו בשם תולעת. הצבען הכתמתם הופק מגופן של הנקבות והביצים שבתוכן, אלו נאספו בפרק זמן קצר מאוד, של כחודש בזמן מאוד ספציפי בשנה. כתוצאה מקושי במציאת הכנימות והפקת הצבע, מחיר הבדים היה גבוה מאוד ועל כן חיפשו חלופות זולות יותר. במחקר שנעשה באריגי מערת האגרות נמצאו 15 אריגים בגוון כתום שהושג באמצעות צביעה כפולה של פואת הצבעים ורכפת הצבעים.
ארגמן
הפקת הארגמן נעשתה ממיני רכיכות ימיות ממשפחת הארגמונים, ליתר דיוק משלושה סוגים ספציפיים: ארגמון קהה קוצים, ארגמון חד קוצים וארגמונית אדומת הפה. לא ידוע בדיוק מתי התחילו להפיק את הארגמן, אך העדויות הראשונות לשימוש בו מתוארכת החל מתקופת הברונזה התיכונה (המאה ה-19 לפנה"ס). את מלאכת הפקת הארגמן מייחסים לפיניקים- עמים כנענים ששכנו באזור ישראל, סוריה ולבנון, שככל הנראה שכללו את התעשייה. המילה היוונית Φοίνικες פיניקוס הייתה כינוי לאותם עמים וכל פירושיה מתייחסים לפועלם- בין היתר גם ארגמן. צבע הארגמן ידוע גם בשם "ארגמן צורי" (Tyrian purple) או "ארגמן פיניקי" והעיד על האזור שבו הופק הצבע, שהיה מפורסם בשל איכותו וגוונו המיוחד. הארגמן הצורי הופק בעיר הפיניקית המרכזית- צור, לבנון של ימינו, גוונו היה עמוק במיוחד ותואר לעיתים כצבע היין. על פי ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן, את ה"ארגמן הצורי" הפיקו באמצעות שני סוגי ארגמונים – ארגמון חד־קוצים וארגמנית אדומת פה. בתקופה הרומית-הלניסטית, הארגמן נחשב למוצר יוקרה והיה אהוד במיוחד בקרב קיסרים רומים, בני המעמד הגבוה וחיילים רמי דרג. הדבר הוביל לכך שבחלק מהתקופה הצבע נאסר ללבישה על ידי פשוטי העם ומי שעשה זאת עונשו היה מוות. צבע הארגמן נחשב ליוקרתי וניתן להניח שרק אנשים בני המעמד העליון יכלו לרכוש אריגים המעוטרים בארגמן. מחירו הגבוה נבע מתהליך הפקה ארוך שדרש ידע רב ומאמץ, הקושי במציאת הארגמונים בים, עמידות הצבען בשטיפות, וגם הודות ליופיו המיוחד – כל אלו הפכו את הארגמן לחומר נחשק ושווה ערך לזהב.
רשות העתיקות באדיבות פרופסור זהר עמר וד"ר נעמה סוקניק, פרוייקט החפירות המחודשות בבקעת תמנע של אוניברסיטת תל אביב. צילום: שחר כהן.
ממצאים שנמצאו לחופי הים התיכון, מעידים כי לאורך ההיסטוריה בחופי ארץ ישראל הייתה תעשייה נרחבת של הפקת הארגמן. בין הממצאים ניתן למנות ערמות של פסולת קונכיות המהוות עדות עקיפה לתעשייה שנעלמה, שברי חרס בהם נמצאו שאריות חומרי צביעה מהארגמונים וגם מתקנים שונים בהם נמצאו כלים להפקת הצבען.
"לכן, אולי היינו מצפים למצוא אריגים רבים יותר הצבועים בארגמן האמיתי בין היתר גם במערת האיגרות, אך למרות זאת ממצא של אריג צבוע בארגמן הנדיר לא נמצא כלל במערת האגרות, דבר המדגיש דווקא את העובדה שאריגי הארגמן היו בשימוש מצומצם בקרב מעטים בני המעמד העליון". עד להיום נמצאו בישראל אריגים בודדים המתוארכים לתקופה הרומית המעידים על צביעתם בארגמן מארגמונים בעיקר באזור ים המלח, במערת מורבעת ובמצדה.
תהליך הצביעה בארגמן היה מסובך וארוך בהרבה מהפקת צבענים ממקור צמחי, דרש דיוק, ניסיון, וגם ידע בתחומים כמו כימיה וביולוגיה. הצבע הופק מתוך בלוטה תת זימית קטנה הנמצאת מתחת לגלימת הקונכיה של הארגמון והשימוש בה לצביעה דרש ידע ומאמץ רב. כדי להפיק גרמים בודדים של צבע נדרשו עשרות ארגמונים ובסופו של תהליך סיזיפי שארך מספר ימים, התקבל הארגמן. הגוונים שניתן להשיג בצביעה בארגמונים נעו מסגול בורדו עמוק כשל יין לסגול כחלחל ועד תכלת המוכר במקורות בשם "תכלת" בהקשר למצוות הציצית והופק מאותם חלזונות. הגוונים השונים הושגו בהתאם למין החילזון וחומרי הצביעה השונים הקיימים בו, אך גם בהתאם לפרמטרים נוספים בתהליך הצביעה כמו חשיפה לשמש, זמן בישול ועוד.
"חיקוי הארגמן באמצעות צמחים היה זול בהרבה מהפקת הצבע מארגמונים אך הצריך ידע ודיוק רב שנחשבו למלאכת מחשבת ואומנות בפני עצמה. הדיוק הצריך ניסיון, ידע ושליטה בתהליך" כך מספרת סוקניק.
רשות העתיקות באדיבות ארז בן יוסף, פרוייקט החפירות המחודשות בבקעת תמנע של אוניברסיטת תל אביב.
צילום: דפנה גזית.
"מתוך המקורות השונים אנו למדים כי לצבענים מן החי היה מעמד שונה מאלו ממקור צמחי ונחשבו ליקרים ביותר ולכן מוזכרים בהקשר ללבוש של אנשים מן המעמד העליון. בגדי תכלת וארגמן מוזכרים בתנ"ך בבגדיו של מרדכי: " וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" (מגילת אסתר, ח, פסוק טו). בנוסף, צבענים אלו מוזכרים במקורות היהודים גם בהקשר הדתי ועל כן, כהנים לבשו בגדים בצבעים אלו, כך גם חפצי המשכן נצבעו בתכלת, ארגמן ותולעת שני – הצבענים הכי יוקרתיים של העולם הקדום. כאמור צבע התכלת שהופק מאותם חלזונות מוזכר בהקשר עם מצוות הציצית המעיד על מעמדו המיוחד של צבע זה" כך סוקניק מתארת.
"נראה שבדומה להיום גם בעבר ניסו אנשים ללכת עם בגדים על פי צו האופנה והשקיעו כסף ומאמץ רב גם כשזה לא היה ברשותם" סוקניק מסבירה. תוצאות מחקרה הצביעו על כך שכל אריגי הארגמן במערת האגרות נצבעו בעזרת חלופות צמחיות וזולות יותר, בעזרת פואת הצבעים ואיסטיס הצבעים בצביעה כפולה להשגת גווני ארגמן. השימוש בשיטה זו שיוו לאריג מראה יוקרתי באמצעים זולים בהרבה ממה שהיה באמת.
תודה לד"ר נעמה סוקניק- אוצרת החומרים האורגניים ברשות העתיקות וחוקרת צבענים עתיקים, שעזרה בהכנת הכתבה, ייעצה ושיתפה את הידע הרב שיש לה בנושא.
עוד בנושא
